אנחנו אוהבים את הילדים שלנו הכי בעולם! נעשה עבורם הכל. ניתן להם הכל.

יכול להיות שאנחנו נותנים להם יותר מדי? יכול להיות ששכחנו את עצמנו?

בקליניקה אני פוגשת לא אחת, הורים מותשים, שחוקים, עייפים ונואשים.

בין אם זה התבגר שלנו שמצווה עלינו: "תפסיקו לחפור לי"

או הילדה הקטנה שצורחת עלינו: "אתם לא מחליטים עליי"

אלו משפטים שנשמעים כמעט בכל בית.

אני פוגשת הורים שמוותרים על עצמם ועל רצונותיהם למען הילדים ובתמורה, מקבלים מהם כעס וחוסר שביעות רצון. 

אנחנו "מסדרים" לילדים שלנו את החיים- נוזפים במורה על כך שכעסה עליו, עושים עבורה את העבודה כדי שזה יהיה הכי טוב והכי מושקע, כל יום הולדת הוא מגה-הפקה. אנחנו עובדים אצלם.

ההתנהלות הזו גורמת לנזקים רבים לנו ולהם:

• אנחנו מגדלים ילדים שיודעים רק לקבל.
• הם לא יודעים להתאמץ, להשקיע, לנסות, לטעות.
• הם לא לומדים דחיית סיפוקים.
• הם לא יודעים להתחשב, להקשיב, לראות את האחר.
• הם מרוכזים בעצמם.

ואנחנו ההורים הופכים להיות מותשים, מתוסכלים, חסרי סבלנות.

השהייה עם הילדים הופכת להיות עונש.

השגנו בדיוק את ההיפך. רצינו לגדל ילדים מאושרים ושמחים, רצינו שנאהב להיות ביחד, שיהיה לנו כייף כמשפחה, והתוצאה- הפוכה

הפרדוקס הוא, שאם שכחנו את הזכויות הבסיסיות שלנו, איך נוכל ללמד את הילדים על זכויותיהם שלהם? 

אם אנחנו לא שומרים על הכבוד שלנו, לא דורשים מהם להקשיב, לעזור, להתחשב, להמתין, 

איך הם ילמדו וידעו את כל זה?

התפקיד ההורי שלנו הוא להכין את הילדים לחיים. ובחיים הם יצטרכו את ארגז הכלים שלהם מוכן ומלא בכבוד, אמפתיה, אכפתיות, התחשבות באחר, הקשבה, נתינה, דחיית סיפוקים, המתנה ועוד. 

אם הם לא מכבדים אותנו, מתחשבים בנו, איך ילמדו לעשות זאת למען אחרים?

אהבה ודאגה לילדינו, משמעה עידוד והצבת גבולות. דרישה מול פגישה

תחשבו גם על עצמכם. תהיו אתם המודל שלהם.

זה עובד!